לודביפול

לודביפול (Ludwipol)

 

בתום מלחמת העולם הראשונה חיו בלודוויפול כ-900 יהודים – כשלושה רבעים מתושביה.

הם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, ומעטים עבדו במפעלי שמן ובמנסרות.

בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות, גן ילדים ובית ספר עברי של רשת תרבות, בית ספר מקצועי למלאכה וספרייה יהודית.

עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות ברחו רבים מהפקידים ומבני הנוער היהודים בלודוויפול מזרחה עם הצבא האדום.
הגרמנים כבשו את לודוויפול ב-6 ביולי 1941. ביממה הראשונה פרעו אוקראינים מקומיים ביהודי העיירה, שדדו, פצעו ואנסו.

ב-13 באוקטובר 1941 נצטוו היהודים לעבור לגטו. בגטו גרו כ-1,500 נפשות.

היהודים הועסקו בעבודת כפייה מחוץ לגטו.

בסוף קיץ 1942 התארגנה בגטו מחתרת; חבריה הצליחו להשיג מעט נשק ותכננו פריצה המונית של תושבי הגטו עם כניסת הגרמנים אליו. יזמה זו לא יצאה לפועל בגלל התנגדות היודנרט ובגלל הלשנה של נוצרים

גטו לודוויפול חוסל ב-25 בספטמבר 1942. תושביו הובלו לקסרקטין ביער סמוך ונרצחו; 350-300 יהודים, רובם צעירים, הצליחו לברוח, ורובם הצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות.

לודביפול שוחררה ב 10 בינואר 1944 .
מן היערות יצאו כ-40 איש.

​

                                                    (קרדיט: תוכן זה באדיבות אתר "יד ושם")

​

אנדרטה מספר 252