רזדימין

רזדימין.jpg

Our 
Story

בין שתי מלחמות העולם חיו ברדזימין כ-2,200 יהודים – כמחצית תושביה. הם התפרנסו ממסחר, מרוכלות וממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה, ויהודים אחדים שחיו בסביבת העיירה התפרנסו מעבודת אדמה. בעיירה היה בית ספר של "בית יעקב" מיסודה של אגודת ישראל. הייתה בה פעילות ערה של מפלגות ותנועות נוער ציוניות, וחלוציהן עלו לארץ-ישראל לאחר שהשתלמו בהכשרה חלוצית. תנועות הנוער הקימו ספריות וחוגי אמנות וספורט. כמו כן היו ברדזימין סניפים של אגודת ישראל, של הבונד ושל תנועת הנוער שלו, "צוקונפט". הבונד הפעיל מועדון, חוג דרמה וספרייה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו רבים מיהודי רדזימין מזרחה, לתחום שלטונם של הסובייטים.
הגרמנים כבשו את רדזימין בספטמבר 1939 והחלו לחטוף יהודים לעבודת כפייה ולגזול את רכושם. באוקטובר 1939 דרשו הגרמנים מהיהודים תשלום כופר בכסף ובבגדי פרווה, ובנובמבר רצחו 14 מנכבדי הקהילה. בדצמבר 1939 חויבו יהודי העיירה בני 12 ומעלה לשאת על זרועם סרט צהוב.
ב-25 בדצמבר 1940 הוקם ברדזימין גטו פתוח. בראש היודנרט עמד דוד איזראלסקי, ואחריו נתמנה לתפקיד מאיר וינטרמן. הוקם שירות סדר יהודי בפיקודו של בונים רדזימינסקי. מאות יהודים הוצאו מהגטו יום-יום לעבודת הכפייה.
בראשית 1941 הגיעו לגטו רדזימין פליטים יהודים שנמלטו או גורשו מיישובי הסביבה ומאזורים שסופחו לרייך הגרמני.
באמצע אפריל 1941 פרצה בגטו מגפת טיפוס הבהרות, ונאסר להיכנס לגטו ולצאת ממנו. בנובמבר 1941 הצטוו היהודים לגדר את הגטו, והברחת מזון מהצד הארי נעשתה מסוכנת.
באביב 1942 הגיעו לגטו פליטים נוספים מטלושץ' ומידוב , ומספר התושבים בו הגיע לכ-2,800. באביב 1942 נלקחו כמאה צעירים מהגטו לעבודת כפייה בכריית כבול במחנה איזבלין, כעשרה קילומטרים מהעיירה.
חיסול הגטו החל ב-2 באוקטובר 1942. ז'נדרמים גרמנים כיתרו את הגטו, אילצו את היהודים למסור את דברי הערך שבידיהם, וניסו לרכז את היהודים. רבים שהתנגדו נרצחו במקום. כ-200 צעירים הצליחו להימלט ליערות. כשבעים איש נשלחו לעבודת כפייה במחנה עבודה ליד ורשה וכעבור זמן מה נרצחו שם.
ב-3 באוקטובר 1942 גורשו שרידי היהודים מגטו רדזימין למחנה ההשמדה טרבלינקה. מי שברחו ליערות בזמן חיסול הגטו – נפלו בידי הגרמנים, בעיקר בגלל הלשנות של פולנים. רק מעטים מיהודי רדזימין נשארו בחיים

                                 

                  (קרדיט: תוכן זה באדיבות אתר "יד ושם")

אנדרטה מספר 241

"מי יזכור את בנו של הַסַּפָּר"

      "שיר אחרי הגשם"   יעקב גלעד