רופשיץ (רופצ'יצה)

Our 
Story

פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו ברופצ'יצה כ-850 יהודים – כרבע תושביה. הם התפרנסו ממסחר זעיר ומרוכלות וכן ממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה. הג'וינט תמך בנזקקים הן ישירות והן באמצעות תמיכה בקופת גמ"ח ובקופת הלוואות קואופרטיבית שפעלו בעיירה. הילדים יכלו ללמוד בתלמוד תורה ובבית ספר עברי משלים. בעיירה הייתה פעילות של ההסתדרות הציונית ושל מפלגות ותנועות נוער ציוניות, ולתנועות הנוער היו בה נקודות הכשרה. כמו כן פעל בעיירה סניף של אגודת ישראל.
הגרמנים כבשו את רופצ'יצה ב-8 בספטמבר 1939. הם החלו לחטוף יהודים לעבודת כפייה.
בסוף 1939 נתמנה ברופצ'יצה יודנרט בראשותו של ד"ר ארנולד מייסטר. על היודנרט הוטל לארגן את עבודת הכפייה של יהודי העיירה. היודנרט גם סייע לפליטים ולנפגעי המלחמה בדיור ובכסף. למען הילדים, התינוקות והמיניקות הוקמה תחנת "טיפת חלב" וניתנו להם תוספות מזון.
באפריל 1940 היו ברופצ'יצה 773 יהודים, ובהם 60 פליטים מאזורי מערב פולין שסופחו לגרמניה.
במאי 1942 הועברו למחנה העבודה בפוסטקוב כ-50 גברים יהודים מרופצ'יצה. באקציה שהתבצעה ביוני 1942 שולחו לפוסטקוב עוד כ-150 גברים, ו-23 יהודים נרצחו בעיירה.
בסוף יוני 1942 גורשו לרופצ'יצה היהודים האחרונים מכפרי הסביבה וכן יהודים מויילופולה סקשינסקיה, ובעיירה הוקם גטו. ב-23 ביולי 1942 חוסל הגטו. כל הזקנים והילדים נרצחו במקום. הכשירים לעבודה נלקחו לסנדז'ישוב ומשם גורשו עם יהודיה למחנה ההשמדה בלז'ץ.

                                                    (קרדיט: תוכן זה באדיבות אתר "יד ושם")

אנדרטה מספר 212

"מי יזכור את בנו של הַסַּפָּר"

      "שיר אחרי הגשם"   יעקב גלעד