קנישין

Our 
Story

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקנישין כ-1,450 יהודים – כשליש אוכלוסייתה. רובם עסקו בתעשייה זעירה, במסחר זעיר ובמלאכה. בקנישין נוסד סניף "החלוץ", פעלו מפלגות ציוניות ותנועות נוער, והוקם בה בית ספר יסודי עברי של רשת "תרבות".

הגרמנים כבשו את קנישין ב-14 בספטמבר 1939 ומיד החלו ההתעללות ביהודים ומעשי הביזה בבתיהם ובחנויותיהם. 80 יהודים שולחו למחנה עבודה בדז'יאלדובו ורק שלושה מהם הוחזרו ממנו לעיירה כעבור חמישה חודשים; השאר נורו בידי הגרמנים.

ב-18 בספטמבר 1939 הועברה העיירה לשלטון הסובייטים בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ. בימי הכיבוש הסובייטי הולאמו העסקים הפרטיים בעיירה, ומערכת החינוך, כמו תחומים רבים אחרים, הותאמה למתכונת הסובייטית.

ב-27 ביוני 1941 חזרו הגרמנים וכבשו את קנישין. יהודי קנישין חויבו מיד לשאת טלאי צהוב, תנועתם הוגבלה, ורבים מהם גויסו לעבודות כפייה קשות.

בסוף 1941 הועברו יהודי קנישין לגטו שהוקם בסמטה צדדית ובה בתים קטנים ודלים, וארבע או חמש משפחות נאלצו להצטופף בהם בכל דירה. הגטו לא היה מגודר, והיציאה ממנו הותרה בשעות מסוימות. היודנרט נאלץ לגבות מהיהודים כספים לצורך תשלומי כופר גבוהים שדרשו הגרמנים; אי-היענות לתביעותיהם הייתה גוררת עונש מוות. המצוקה והרעב החמירו.

גטו קנישין חוסל ב-2 בנובמבר 1942. אנשי גסטפו שבאו מביאליסטוק ירו בעשרות קשישים ובחולים בבתיהם. לאחר מכן הועברו שאר תושבי הגטו, כ-1,500 בני אדם, לקסרקטין נטוש סמוך לביאליסטוק; הקסרקטין שימש מחנה מעבר, והם הוחזקו בו כשלושה שבועות בתנאים של צפיפות, זוהמה ורעב. ב-23 בנובמבר 1942 גורשו יהודי קנישין לטרבלינקה עם שאר יושבי המחנה.

כ- 80 צעירות וצעירים הצליחו להימלט בדרך אל הרכבת והסתננו לגטאות יסיונובקה  וביאליסטוק.

                                                    (קרדיט: תוכן זה באדיבות אתר "יד ושם")

אנדרטה מספר 258

תודה!

"מי יזכור את בנו של הַסַּפָּר"

      "שיר אחרי הגשם"   יעקב גלעד