קובל

בין שתי מלחמות העולם חיו בקובל כ-13,000 יהודים – קרוב ל40 אחוזים מאוכלוסייתה.

הם התפרנסו ממלאכה, מתעשייה זעירה וממסחר. סוחרי קובל היהודים ייצאו בקר ותבואה לרחבי פולין. עם המפעלים שבבעלות יהודים נמנו מנסרות טחנות קמח, מפעלים לייצור מוצרי צריכה וחומרי בניין ומפעלים קטנים לעיבוד תוצרת חקלאית. יהודי קבול הסתייעו במוסדות הלוואה וחיסכון יהודיים ובארגוני עזרה הדדית שקיבלו סיוע מהג'וינט.

בעיר פעלו מוסדות צדקה וסעד, ובהן בית חולים, בית יתומים בפיקוח צנטוס ומושב זקנים, וארגון טא"ז החזיק מרפאה בעיר וקיים קייטנות קיץ לילדי הקהילה.

תעודת הבגרות שהעניק בית הספר התיכון היהודי בפולנית, שלמדו בו גם עברית, תנ"ך ותולדות עם ישראל, קיבלה הכרה ממלכתית. בקובל פעלו גם גני ילדים, שני בתי ספר וגמנסיה עברית, כולם של רשת תרבות, וכן סניפים של רשת החינוך המקצועי של "אורט".  פרקי זמן קצרים פעלו בה גם בתי ספר עברי שלישי ובית ספר יידי. כמו כן פכל בעיר תלמוד תורה ולו שני סניפים. היו בקובל ספרייה יהודית, חוגי תאטרון והמקהלה היהודית היחידה במחוז וולין, וכן היו בה אגודות ספורט. בקובל ראו אור שני שבועונים ביידיש. בעיר פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות ולהן הכשרות חלוציות, הבונד ומפלגה אורתודוקסית.

בזמן הכיבוש הסובייטי (1939-1941), חוסלו התעשייה והמסחר הפרטיים. בתי הספר בעברית הפכו לבתי ספר ביידיש ולמדו בהם על פי תכנית הלימודים הסובייטית.

הגרמנים כבשו את קובל ב-28 ביוני 1941. כבר באותו יום נרצחו 60-80 יהודים משכילים, ובחודש הראשון של הכיבוש נרצחו כ-1,000 יהודים. בעיר הוקם ממשל אוקראיני בראשותו של ד"ר מיקולה פירוגוב. פיגרוב התעלל ביהודי המקום, הפסיק את זרם החשמל ואת הספקת המים לבתיהם ונהג לעכב את הספקת המזון. בימי הכיבוש הראשונים נצטוו היהודים לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול, ובספטמבר 1941 הוחלף זה בטלאי צהוב. בראש היודנרט שהוקם בהוראת הגרמנים עמד ויליק פומרנץ. בסוף יולי 1941 שרפו הגרמנים את ספרי התורה, החרימו דברי ערך ותבעו כופר גבוה. יהודי קובל גויסו לעבודת כפייה והועבדו בסבלות בתחנת הרכבת, במפעלי תעשייה, בשירותים ובחקלאות. מנת הלחם לעובדים הייתה 120 גרם ליום. בגלל הרעה נאלו היהודים להבריח מזון, אך מי שנתפס הוענש ביד קשה.

ב-21 במאי 1942 הוקמו בעיר שני גטאות. בגטו שבעיר החדשה, שכונה "די זאמד", רוכזו יותר מ-8,000 עובדים בעלי אישורי עבודה ובני משפחותיהם. בגטו השני, שהוקם בעיר הישנה, רוכזו כ-6,000 "בלתי מועילים", חסרי אישורי עבודה.

ב-2 ביוני 1942 כיתרו שוטרים גרמנים ואוקראינים את הגטו של ה"בלתי מועילים". רבים ברחו או הסתתרו. אחרי שלושה ימי חיפושים נתפסו 227 מהם ונרצחו באזור הריכוז. היתר הוסעו לכפר בחוב ושם רצחו אותם במחצבות שוטרים גרמנים ואוקראינים ויחידת ס"ד וסיפ"ו.

לאחר שרוקן הגטו שבעיר הישנה מיושביו ה"בלתי מועילים", הועברו אליו היהודים מגטו "די זאמד" שבעיר החדשה, וחיסולם החל ב-19 באוגוסט 1942. גם הם הובלו לכפר בחוב ונרצחו שם. על פי מקורות אוקראינים הם רוכזו בבית הכנסת הגדול ששימש מקום ריכוז לנידונים למוות והוחזקו שם כמה ימים בלי מזון ומים, בתנאי תברואה גרועים. על קירותיו של בית הכנסת רשמו את צוואותיהם וקריאות לנקמה, והצעירים שבהם ביטאו את רצונם העז לחיות. כתובות אלו נמצאו לאחר השחרור. כשנאסף בבית הכנסת מספר מספיק של אנשים, הם הובלו בקבוצות גדולות לבית הקברות היהודי ונרצחו. לפני שנרצחו, הצליחו צעירים יהודים שהסתתרו במהלך האקציה במרתפי בית הכנסת להרוג לפחות חמישה שוטרים אוקראינים. האקציה נמשכה כנראה עד ה-6 באוקטובר 1942 ונרצחו בה כ-6,500 יהודים על פי אותם מקורות. יותר מ- 1,000 בני אדם נמלטו והסתתרו, אך רובם נתפסו והוצאו להורג. עשרות צעירים ברחו ליערות והצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות.

לפני חיסול הגטו עבדו צעירים יהודים במחסן של נשק באחת משכונות העיר. צעירים אלו גנבו משם נשק ותחמושת והעבירו אותם ליחידת פרטיזנים סובייטית, אך אנשיה רצחו אותם לאחר שקיבלו את הנשק. רק אחד מהם נשאר בחיים.

קובל הייתה היישוב היחיד בוולין שהגיעו אליו קשריות של תנועת המחתרת היהודית בוורשה, פרומקה פלוטניצקה ותמה שניידרמן ביקרו בקובל בראשית מאי 1942, ובשובן לוורשה דיווחו על קבוצות פרטיזנים ועל עשרות צעירים שיצאו ליערות.

​

                                                    (קרדיט: תוכן זה באדיבות אתר "יד ושם")

​

אנדרטה מספר 150