קאלושין

Our 
Story

בין שתי מלחמות העולם חיו בקלושין כ-5,200 יהודים – כשני שלישים מתושביה.

רבים מהם עבדו בענפי הבניין, אחרים היו בעלי מלאכה בענפי ההלבשה והמזון, וכמה מהם התפרנסו מענף התובלה. עד מלחמת העולם השנייה הייתה קלושין מקום מושבם של האדמו"רים משושלת מוגלניץ. רבים מילדי הקהילה למדו בחדרים ובתלמודי תורה. כמו כן היו בקלושין ישיבה, גני ילדים ובית ספר עברי מודרני של רשת "תרבות" ובתי ספר של אגודת ישראל. סניף הבונד בקלושין קיים שיעורי ערב ליידיש, ו"החלוץ" – שיעורי ערב לעברית. כמו כן פעלו במקום שתי ספריות, חוג לדרמה ומועדון ספורט של הבונד – "מארגענשטערן". מפלגות ותנועות נוער ציוניות שפעלו בקלושין קיימו קני הכשרה חלוצית, וכן פעלו בה אגודת ישראל והבונד.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו לקלושין פליטים יהודים מוורשה. ב-10 בספטמבר 1939 הפציצו הגרמנים את קלושין ו240 בני אדם נהרגו, רובם יהודים. ב-11 בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לקלושין והעלו אותה באש. העיירה נשרפה כמעט כליל ויהודים רבים נספו. יהודים יוצאי צבא בני העיירה השתתפו בלחימתה של יחידה של צבא פולין. לאחר קרב של כמה שעות נסוגו הגרמנים, אך למחרת, 12 בספטמבר 1939, כבשו את קלושין וכבר באותו היום ריכזו את יהודיה והוליכו אותם לכנסייה מחוץ לעיירה. בדרך התעללו בהם התעללות קשה, ומי שנפלו בדרך נורו. היהודים הוחזקו כלואים בכנסייה שלושה ימים ושלושה לילות. הגרמנים הכריחו את היהודים לקבור את כל המתים ורתמו אותם לעגלות העמוסות בגופות המתים.

בימים הראשונים לכיבוש נרצחו בקלושין כ-1,000 יהודים. חיילים גרמנים, ואחר מכן אנשי גסטפו וז'נדרמיה, החלו לחטוף יהודים לעבודת כפייה, להרוג בהם לעתים קרובות ולבזוז את רכושם. למעשים אלו הצטרפו גם הפולנים בני העיירה. רבים מיהודי קלושין ברחו בניסיון להגיע לאזור שבשליטת הצבא האדום.

בסוף 1939 הביאו הגרמנים לקלושין יותר מ-1,000 יהודים שגורשו מפביאניצה ומקליש. כך גדל מספר היהודים בקלושין בחורף 1939-1940 לכ-4,000, ומצוקת הדיור החריפה, שכן כולם נדחסו בבתים המעטים ששרדו מהשרפה. התמותה ממחלות הייתה רבה ונמשכה עד חיסול הקהילה.

בנובמבר 1939 הטילו הגרמנים על ראש העירייה למנות יודנרט של 12 איש. הוקמה מחלקה סניטרית והופקדה על שמירת הניקיון ועל ניהול בית החולים היהודי. בדצמבר 1939 נצטוו היהודים בני 12 ומעלה לשאת סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד כחול.

בסוף קיץ 1940 הוקם בקלושין גטו פתוח. בתחילת 1941 נסגר הגטו והתרבו החטיפות לעבודת כפייה בחפירות ובכריתת עצים.

בפברואר 1941 יצאה הפקודה לגרש יהודים מקלושין לגטו וורשה. קבוצת המגורשים הראשונה מנתה 550 בני אדם. כעבור שבועיים גורשה קבוצה שנייה ובה 450 נפשות. בסוף מרס 1941 החלו מקצת המגורשים לחזור לקלושין.

באביב 1941 הרסו הגרמנים את חורבות העיירה ופוצצו את בית הכנסת הגדול. הם השתמשו באבנים ובמצבות מבתי העלמין לסלילת כבישים ולבניית שדה תעופה, וניצלו לעבודות אלו עובדי כפייה – יהודים בני עשר ומעלה מקלושין. ב-7 בנובמבר 1941 נלקחו לעבודה 300 נערות ועשרות גברים, וגורלם לא נודע. בחורף 1941-1942 נצטוו היהודים למסור את הפרוות שנשארו בידיהם.

בסתיו 1942 רצח מפקד הגטו והז'נדרמיה הגרמני שמידט את חבר היודנרט משה קישלניצקי – עונש על שלא רוכזו כל 500 הגברים היהודים בני 14-60 שנועדו לגירוש באותו היום. באותו היום לא בוצע גירוש.

גטו קלושין חוסל ב-25 בספטמבר 1942. מאות ז'נדרמים גרמנים ושוטרים פולנים כיתרו את הגטו, ויותר מ3,000 יהודים רוכזו בכיכר השוק. חולים שלא יכלו ללכת נורו בדירותיהם, ומי שניסו לברוח נורו במקום. היהודים הובלו לתחנת הרכבת, ומשם גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה. גמזו, ראש היודנרט, נרצח עקב סירובו לשתף פעולה בשילוח.

ב-1 בדצמבר 1942 נמצאו בגטו כ-2,500 יהודים. ב-9 בדצמבר 1942 כיתרו את הגטו אנשי גסטפו וז'נדרמיה, שוטרים פולנים ופלוגות של אוקראינים ולטווים. היהודים נשלחו לטרבלינקה. רבים מהם נורו בדרך.

מקהילת קלושין נשארו בחיים מעטים בלבד: מי שהצליחו להימלט לברית המועצות, ואחדים שהתחבאו בכפרים, אצל פולנים.

                                                    (קרדיט: תוכן זה באדיבות אתר "יד ושם")

אנדרטה מספר 99

"מי יזכור את בנו של הַסַּפָּר"

      "שיר אחרי הגשם"   יעקב גלעד