מורד

אחרי מלחמת העולם הראשונה חיו במורד כ-1,800 יהודים – יותר ממחצית אוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממסחר ומרוכלות ומעטים היו בעלי מלאכה, בעיקר חייטים ורצענים. במורד היו כמה שטיבלעך חסידים. פעלו בה מפלגות ציוניות, הבונד ואגודת ישראל, והיו בה ספרייה ציבורית יהודית ומועדון תרבות.
בפוגרום שעשו ב-1920 רצחו חיילים פולנים כמה ממנהיגי הבונד במורד בָּעילה שתמכו בבולשוויקים.
הגרמנים נכנסו למורד בספטמבר 1939 וכעבור יומיים פינו אותה, אך הצבא האדום שנכנס אליה במקומם נסוג כעבור שבועיים-שלושה והגרמנים שבו לעיירה. בחודשים הבאים שימשה מורד, הקרובה לנהר בוג, תחנת מעבר לאלפי יהודים שניסו לעבור לאזור שבשליטת הסובייטים. בראש היודנרט שהוקם במורד בסתיו 1939 עמד משה גרשון לבנברג, לשעבר יושב ראש הקהילה.
רבים מיהודי מורדי גויסו לעבודת כפייה בייבוש ביצות במחנה סמוך למורד, שהובאו אליו גם יהודים ממקומות אחרים בסביבה. במהלך 1940 החלה נהירה של פליטים יהודים לעיירה, ובסוף השנה הגיע מספר היהודים בה לכ-2,000. באביב 1941 הובאו למחנה העבודה 500 יהודים מוורשה.
בנובמבר 1941 הוקם במורדי גטו ובו 3,360 תושבים.

במאי וביוני 1942 הגיעו למורד כ-450 פליטים יהודים מלודז', מקרקוב ועוד ממקומות אחרים.
גטו מורד חוסל ב-22 באוגוסט 1942. כל תושביו, כ-4,500 נפשות בני אדם, הועברו לשדליצה ומשם גורשו לטרבלינקה.

                                                    (קרדיט: תוכן זה באדיבות אתר "יד ושם")

​

אנדרטה מספר 232