לוביץ

Our 
Story

בין שתי מלחמות העולם התגוררו בלוביץ' כ-4,500 יהודים. רובם עסקו במלאכה ובמסחר, ובפעילותם הכלכלית נעזרו באיגודים של בעלי מלאכה ובבנק קואופרטיבי. בלוביץ' היו ישיבה חסידית ובית ספר ממלכתי כללי, וזמן מה היה בה גם בית ספר יהודי על שם שלום עליכם. בקהילה היהודית פעלו תאטרון חובבים ומועדון ספורט של "מכבי", ובעיר ראה אור שבועון יהודי.
בשנות השלושים של המאה העשרים גברו בלוביץ' מעשי האנטישמיוּת והגיעו לשיאם בכמה תקריות אלימות. עם פרוץ המלחמה נמלטו יהודים רבים מלוביץ' לוורשה, אך בד בבד החלו להגיע ללוביץ' פליטים רבים יותר מלודז', מאלכסנדרוב וממקומות אחרים, ובאוגוסט 1940 הגיע מספר היהודים בעיר ל-8,200.
הגרמנים כבשו את העיר ב-13 בספטמבר 1939 והחלו להתנכל ליהודים: רכושם של יהודים נגזל, יהודים נאסרו, ואחרים נחטפו לעבודות כפייה. באותו הזמן ציוו השלטונות הגרמנים להקים יודנרט. בראש היודנרט עמד ברוך שפירא, לשעבר מנהל בית חרושת. לאחר מכן הוקם גם שירות סדר יהודי בפיקודו של יוסף ויינשטוק. עם תפקידיו הראשונים של היודנרט נמנו הספקת צוותי עבודה לגרמנים, תשלום מסי עונשין וטיפול באלפי הפליטים שהגיעו ללוביץ'. בחורף 1940 מתו רבים מיהודי לוביץ' במגפת הטיפוס. עם פרוץ המגפה גידרו הגרמנים בגדר תיל את רובע המגורים של היהודים שבמרכז העיר.
באפריל-מאי 1940 הוכרז רובע היהודים גטו סגור, ובנוסף לגדר התיל הזמנית נבנתה חומה. הגטו חולק לשניים – הגטו הגדול והגטו הקטן – וגם שני אלו הופרדו זה מזה בחומה. כבישים ששימשו למעבר של ארים בין חלקי העיר שמסביב לגטו חילקו אותו לחלקים קטנים נוספים. הצפיפות בגטו הייתה קשה מאוד, ויהודים שלא מצאו להם מקום אחר נאלצו להשתכן בחנויות נטושות. למרות החומה לא נותק לגמרי הקשר בין תושבי הגטו ובין הסביבה. השלטונות הגרמניים הנפיקו תמורת תשלום רישיונות מעבר חודשיים, ויהודים ופולנים מעטים היו מבריחים סחורות דרך פרצות בחומה. מצרכים שונים הוברחו לגטו עם משלוחי המזון הרשמיים. אפילו בקר הועבר לגטו באופן בלתי לגלי, והיה נשחט במחתרת שחיטה כשרה.
הגרמנים העסיקו כמה מיהודי לוביץ' בסדנאות שנפתחו בגטו. כדי להקל את מצבם של העניים הרבים בגטו, ובעיקר את מצב הפליטים, הקים היודנרט מטבח ציבורי ותחנת הזנה לילדים. הכסף לקיומם של מוסדות אלו התקבל מהג'וינט בוורשה ומיס"ס.
רבים מיהודי לוביץ' גויסו לעבודות כפייה על-ידי מחלקת העבודה שניהל מזכיר היודנרט פנחס טננבוים. בלוביץ', כמו בגטאות אחרים, התאפשר ליהודים אמידים לפדות את עצמם מחובת העבודה, והכסף הועבר לתשלום שכרם של מי שנאלצו לצאת לעבודת הכפייה. בקיץ 1940 החלו הגרמנים לשלח יהודים למחנה עבודה ביוזפוב שבמחוז לובלין. בעקבות השילוחים האלה קטנה אוכלוסיית הגטו, ובתחילת 1941 היו בו 7,000 תושבים. כל ניסיונות היודנרט להחזיר הביתה את המשולחים לא צלחו.
ב-22 בפברואר 1941 הודיעו הגרמנים ליודנרט על גירוש יהודי הגטו לוורשה. קבוצות של כ-300 יהודים יצאו יום-יום מלוביץ' לוורשה. ב-19 במרס 1941, מועד סיום הפינוי, לא נותרו בגטו לוביץ' אלא 150-100 יהודים שהועסקו בעבודות שונות בעבור הגרמנים. בספטמבר 1941 גורשו גם הם לוורשה.

                                                    (קרדיט: תוכן זה באדיבות אתר "יד ושם")

אנדרטה מספר 48

"מי יזכור את בנו של הַסַּפָּר"

      "שיר אחרי הגשם"   יעקב גלעד