טבריג

ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות חיו בטבריג כ-2,000 יהודים – כ-19 אחוזים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר, ממלאכה ומבנקאות וכן מהברחת סחורות לגרמניה. בעיר פעלו מוסדות דת וסעד, עם מגוון מוסדות החינוך נמנתה גם גימנסיה עברית, והייתה בה גם פעילות של תנועות נוער. על-פי חוק האוטונומיה ליהודים שחוקקה ממשלת ליטא העצמאית פעל בטבריג כמה שנים ועד קהילה נבחר של 15 חברים.
עם סיפוח ליטא לברית-המועצות ב-1940 הולאמו בתי החרושת ורוב החנויות בעיר ובעליהם הוגלו לעומק ברית-המועצות. מוסדות עבריים נסגרו ופעילות פוליטית נאסרה.
הגרמנים פלשו לליטא ב-22 ביוני 1941 ועוד באותו היום כבשו את טבריג. כעבור ימים אחדים עצרה המשטרה הליטאית בפקודת הגסטפו כ-300 גברים יהודים. מרביתם נורו למוות ב-2 ביולי 1941 בקרבת הכפר ויז'בוטאי. עוד 122 גברים יהודים נרצחו בדרך לשוול בין 3 ל-10 ביולי 1941.
בתחילת ספטמבר 1941 רוכזו כל יהודי טבריג בכמה צריפים לא גמורים ששימשו קודם לכן סככות למשאיות; המקום כונה בשם "גטו", גודר בתיל והופקדה עליו שמירה של שוטרים ליטאים. תושבי הגטו חויבו בעבודת כפייה. לא הותר להם להכניס מזון לגטו, ובמקום שררו רעב, זוהמה וחולי.
ב-16 בספטמבר 1941 הוסעו יהודי טבריג במשאיות ליער טבריג וליער ויז'בוטאי, ושם נרצחו באכזריות בידי ליטאים.
על-פי מקורות סובייטיים קבורים ביער טבריג כ-3,000 בני אדם, ובוויז'בוטאי – כ-900.

​

                                                    (קרדיט: תוכן זה באדיבות אתר "יד ושם")

​

אנדרטה מספר 13