ולדימרץ

בין שתי מלחמות העולם חיו בוולדימירץ כ-1,200 יהודים – כמעט מחצית תושביה. הם התפרנסו ממסחר זעיר, ממלאכה וממפעלי מזון קטנים. ארגוני העזרה היהודיים נתמכו בג'וינט.
בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות ויהודים אחדים היו פעילים בחשאי במפלגה הקומוניסטית הפולנית. לאחר שרפה גדולה שפרצה ב-1934 היגרו רבים מיהודי העיירה לערים גדולות או אל מחוץ לפולין, וכמה מהם עלו לארץ-ישראל.
בספטמבר 1939 נכבשה ולדימירץ בידי הסובייטים, ובתי העסק הפרטיים בעיירה הולאמו. בסוף 1939 נפתח בוולדימירץ בית ספר סובייטי ביידיש.
ב-26 ביוני 1941 גויסו כ-500 צעירים מהעיירה, יהודים ולא יהודים, לגדוד סובייטי בסרני אך הגדוד נפל בשבי הגרמנים וכל חייליו היהודים נרצחו.
ב-29 ביוני 1941 עזבו הסובייטים את ולדימירץ, וב-3 ביולי השתלטו עליה הגרמנים. בארבעת הימים שבין עזיבת הרוסים לכניסת הגרמנים שדדו אוקראינים את יהודי העיירה ורצחו שניים מהם.
היהודים חויבו להקים יודנרט, ובראשו עמד יעקב אייזנברג. הם אולצו לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד, גויסו לעבודות כפייה בעיירה ובסביבתה, והוטלו עליהם תשלומי כופר בסחורות ובכסף. באפריל 1942 הוקם בולדימירץ גטו פתוח, ורוכזו בו כ-3,000 יהודים, גם מכפרי הסביבה. בגטו הוקם מטבח ציבורי.
לפני חיסול הגטו הציעה קבוצת צעירים ליודנרט להעלות את הגטו באש, אך היודנרט דחה את ההצעה. אוקראינים הציעו להציל את ראש היודנרט ובני משפחתו, אך הוא סירב ואמר שהוא מעדיף למות עם בני עדתו.
הגטו חוסל בסוף אוגוסט 1942. על-פי אחד המקורות יהודי ולדימירץ רוכזו ב-28 באוגוסט, הובלו אל מחוץ לעיר ונרצחו ביריות. על-פי מקור אחר הם הובלו לסרני ב-26 באוגוסט, ובין 27 ל-28 באוגוסט נרצחו שם עם שאר יהודי הנפה. מאות ברחו בעת הריכוז ובדרך מחוץ לעיר, אך רבים מהם, ובהם גם רב הקהילה, נתפסו ונרצחו בימים שלאחר מכן.

                                                    (קרדיט: תוכן זה באדיבות אתר "יד ושם")

​

אנדרטה מספר 16