דוקלא

Our 
Story

אחרי מלחמת העולם הראשונה חיו בדוקלא כ-2,400 יהודים – כשני שלישים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר זעיר, מרוכלות וממלאכה, ובשנות המצוקה הכלכלית נעזרו בג'וינט, בארגון יוצאי דוקלא בארצות-הברית ובארגון "צנטוס". כמו כן פעלו בדוקלא קופת גמ"ח ועוד מוסדות סעד מסורתיים אחרים. בעיירה פעל בית ספר עברי של רשת "תרבות". מפלגות ותנועות נוער ציוניות קיימו פעילות שוטפת והחזיקו ספרייה וחוג דרמה.

ב-8 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את דוקלא והחלו לחטוף יהודים לעבודת כפייה. באוקטובר 1939 גורשה קבוצה של יהודים מדוקלא אל מעבר לנהר סָן, לאזור שבשליטת הסובייטים, ובדוקלא הורשו להישאר רק בעלי מלאכה ועובדים חיוניים למשק הגרמני. מקצת המגורשים שבו לדוקלא, ורבים מהם גורשו בקיץ 1940 לעומק ברית-המועצות.

בתחילת 1940 חיו בדוקלא מאות יהודים. באותה העת הוקם בה יודנרט ונדרש לספק לגרמנים עובדי כפייה ולהעביר להם כופר בכסף ובחפצי ערך. ב-1941 הוקם בדוקלה מטבח ציבורי. בתחילת 1942 הובאו לדוקלא מכפרים סמוכים יהודים שכל רכושם הוחרם.

באביב 1942 הוקם בדוקלא גטו סגור. על-פי אחד המקורות, ב-1942 עמד בראש היודנרט שמעון שטוף.

ב-10 באוגוסט 1942 גורשו יהודי דוקלא למחנה ההשמדה בלז'ץ. יהודים שהתגלו במקומות מסתור נרצחו במקום; חולים וזקנים נרצחו ביער סמוך. יותר מ-300 יהודים כשירים לעבודה, בעיקר גברים, הועברו לשני מחנות לעבודת כפייה שהוקמו בעיירה ועבדו בעבור החברות הגרמניות ארתור ולדה מברסלאו ואמיל לודוויג ממינכן. רבים נרצחו במהלך עבודתם. בדצמבר 1942 חוסלו שני המחנות, ושרידי העובדים הועברו למחנות בז'שוב ובוולה דוחצקה שליד קרקוב.

                                                    (קרדיט: תוכן זה באדיבות אתר "יד ושם")

אנדרטה מספר 95

"מי יזכור את בנו של הַסַּפָּר"

      "שיר אחרי הגשם"   יעקב גלעד