לוצק

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בלוצק כ-16,000 יהודים ומנו כ-40 אחוזים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו מתעשייה, מסחר ומלאכה. היו בהם בעלי בתי חרושת למזון ומשקאות, סוחרים סיטונאים וקמעונאים, בעלי בתי מרקחת ובעלי בתי מלון. 

בלוצק פעלו ארגוני סיוע ועזרה הדדית שונים כדוגמת הג'וינט. בעיר פעלו גם סניפים של טא"ז ושל "צנטוס" והפעילו בה מעונות יום, מרפאות וקייטנות.
בעיר היו בתי ספר ומוסדות חינוך מזרמים שונים- רשת "תרבות" וציש"א, מרכזי הכשרה מקצועית, תלמוד תורה של רשת "חורב" ובגימנסיה יהודית פרטית. בלוצק הייתה פעילות תרבותית יהודית ערה, שאת חלקה ארגנו תנועות נוער יהודיות, ופעילות פוליטית של מפלגות ציוניות, של הבונד ושל אגודת ישראל.

בספטמבר 1939 כבשו הסובייטים את לוצק. בימי הכיבוש הסובייטי הארגונים והמוסדות היהודיים פורקו, וכמה מבתי הספר היהודיים עברו ללמד ביידיש לפי תכנית הלימודים הסובייטית.
ב-20 במאי 1941 גויסו לצבא האדום מאות צעירים יהודים מלוצק. רובם נפלו בקרבות נגד הגרמנים.
הגרמנים כבשו את לוצק ב-25 ביוני 1941. כעבור יומיים הגיעה לעיר יחידה של איינזצקומנדו 4A, וב-30 ביוני רצחו אנשיה 300 יהודים. ב-2 ביולי 1941 נצטוו הגברים היהודים בני 16 עד 60 להתייצב לעבודות כפייה. למחרת שוחררו בעלי המקצוע שבהם, וכ-1,160 הנותרים נרצחו בידי אנשי אותה יחידה בסיוע חיילים ושוטרים גרמנים. חטיפות של קבוצות עובדי כפייה יהודים ורציחתם נמשכו עד סוף אוגוסט 1941.
בסוף יולי 1941 הוקם בלוצק יודנרט של עשרה חברים, ובראשו הועמד רופא השיניים ד"ר קורצ'מני.
ב-19 באוקטובר 1941 הוקם בלוצק מחנה עבודה ליהודים ונכלאו בו כ-500 יהודים.

ב-12-11 בדצמבר 1941 רוכזו כ-19,000 יהודי לוצק בגטו. בגטו שררו תנאים קשים, ורבים מתו בגלל הקור, הרעב והמגֵפות. היודנרט הפעיל מטבח ציבורי, בית יתומים, בית אבות ובית חולים. עורך הדין הניג החליף את קורצ'מני בראשות היודנרט. ב-18 במרס 1942 נשלחו מאות גברים מהגטו לעבודה בוויניצה. בסוף 1942 נרצחו רובם, ומיעוטם ברחו. במחצית השנייה של יוני 1942 נרצחו בלוצק כ-2,000 יהודים.
בין 20 ל-23 באוגוסט 1942 הובלו כ-15,000 מהיהודים שנותרו בגטו לאזור גורקה פולונה ונרצחו שם ביריות.
גטו לוצק חוסל ב-3 בספטמבר 1942, באקציה שבה נרצחו כ-2,000 יהודים שנתפסו מסתתרים ויהודים נמלטים שחזרו העירה ונתפסו. רבים מעובדי בית החולים ובני משפחותיהם התאבדו. במחנה העבודה נותרו יהודים מעטים. ב-11 בדצמבר 1942 נודע ל"זקן המחנה" היהודי שלמחרת יבואו לחסל את יהודי המחנה. האסירים החלו להתארגן כדי להתנגד והכינו גרזִנים, סכינים, מוטות ברזל, לבֵנים וחומצה, וכן כמה אקדחים ורובה קצוץ-קנה.
למחרת, 12 בדצמבר 1942, כשנכנסו שוטרים גרמנים ואוקראינים למחנה, הם נתקלו בהתנגדות, ואחדים מהם נפגעו, ובהם גם המפקד הגרמני שפניו הושחתו בחומצה. השוטרים נסוגו והזעיקו תגבורת של משוריינים, ואלה פתחו באש על המחנה. לאחר קרב של שעות אחדות נפלו כמעט כל יהודי המחנה בקרב או נרצחו.

 

                                                         (קרדיט: תוכן זה באדיבות אתר "יד ושם")

​

אנדרטה מספר 116